פרשת וירא מסירות נפש

בס"ד

פרשת וירא – עקידת יצחק ומשמעותה לדורות

בפרשת השבוע נמצאת פרשת העקידה.

כפי שנראה עקידת יצחק השפיעה לדורות עולם, וקיומו של ישראל לעתיד לבוא מבוסס עליה, ונרחיב בנושא זה מעט.

נעמוד על משמעות עקידת יצחק לדורות, ועל הביטוי הידוע 'אפרו צבור על גבי המזבח'. מה שמראה שאמנם יצחק בפועל לא הוקרב, אבל משהו משמעותי מן העקידה נשאר לדורות.

נושא עקידת יצחק הוא נושא רחב ועמוק וניתן למצוא כאן סדרת מאמרים מקיפה מאוד בנושאים שונים הקשורים לעקידה. וכאן נתמקד בנקודה אחת בלבד מהים הגדול הזה. כל נקודה שנעמוד עליה כאן נכתבה שם בהרחבה יותר.

במשנה במסכת תענית (פרק ב) על הברכות שמוסיפים בתעניות כתוב כך –

על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל

שואל על כך הירושלמי – ולא יצחק נגאל? כלומר מדוע מסיים גואל ישראל, הרי מדובר בגאולה הפרטית של יצחק.

לפני שנעמוד על התירוץ צריך להבין את השאלה הרי אם יצחק היה מוקרב, לא היו עם ישראל כלל. אז ברור שגאולת יצחק היא גאולת ישראל.

ופירשו המפרשים שאם יצחק היה אכן מוקרב בסופו של דבר עם ישראל היה יוצא מילד אחר שהיה נולד לאברהם אחר כך, שהרי הקב"ה הבטיחו שיהיו לו זרע קיים ונצחי. ולכן הבין הירושלמי שהצלת יצחק מהעקידה איננה הצלת כל ישראל, אלא הצלת יצחק בלבד.

ועל כך עונה הירושלמי –

מכיון שנגאל יצחק כמו שנגאלו כל ישראל

לפי דברי המפרשים הנ"ל לכאו' לא ברורה התשובה, כיון שעם ישראל יכל להוולד גם אם יצחק היה מוקרב, אז מדוע גאולתו נחשבת כגאולת ישראל כולו.

ופירש החתם סופר ועוד מפרשים, שאמנם עם ישראל היה מגיע לעולם, אך אם ישראל היו יוצאים מילד אחר, לא היתה להם את זכות העקידה. וגאולת ישראל ונצחיות ישראל כפי שנראה קשורה לעקידת יצחק, ולכן גאולת ישראל קשורה לכך שעם ישראל ייצא מיצחק שעבר את העקידה, ולכן גאולתו באמת היא גאולת כל ישראל. נצטט חלק מלשון החתם סופר –

ואותן ישראל שהי' יוצאים מזרע אחר לא הי' להם לאכול זכות העקידה כי לא הי' לו להקב"ה פתחון פה לפניהם, ועכשיו שנגאל יצחק ואמר אל תשלח ידך, נודע כי זרעו של אברהם הוא ורצה לשוחטו ואוכלים ישראל שכרו בעוה"ז, ושפיר תי' כיון שנגאל יצחק נגאלו כל ישראל. (ועיין שם עוד מה שהוסיף בזה)

עם ישראל באופן מהותי קשור לעקידת יצחק, והיה צורך חיוני וחשוב שישראל יצאו דווקא ממי שעבר את העקידה. וננסה להבין את העניין.

ויהי אחר הדברים האלה

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

המילה 'אחר' הדברים האלה מראים שיש קשר בין מה שהיה מקודם לכן ובין פרשת העקידה ואכן הראשונים ניסו למצוא את הקשר המדובר.

רש"י מביא על כך שתי פירושים –

רש"י בראשית פרק כב פסוק א (פרשת וירא)

יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב.

ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן שלש עשרה שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקדוש ברוך הוא זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב

כפי שניתן לשים לב לפירוש הראשון ההקשר הוא אברהם, שהיה עליו קטרוג מסויים שלא הקריב דבר מהסעודה שעשה, ועל כך ענה ה' שאילו היה אומר לו זבח אותו לא היה מעכב.

הפירוש השני מתמקד ביצחק, שהראה נכונות בשיחה עם ישמעאל להקריב את כולו לה'.

בהמשך נדבר על הדיון במפרשים האם נכון יותר לייחס את ניסיון העקידה ליצחק או לאברהם.

הרשב"ם בפירוש מפתיע כותב כך –

אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הק' על זאת שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל והק' ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל, לכן והאלהים נסה את אברהם קינתרו וציערו כדכת' הנסה דבר אליך תלאה, על נסותם את י"י, מסה ומריבה, בחנני י"י ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתיך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך.

הרשב"ם בדבריו רואה את עקידת יצחק כמעין 'עונש' לאברהם על כך שכרת ברית עם פלשתים בארץ ישראל שנאמר עליה 'לא תחייה כל נשמה'.

אך כפי שנראה יש מפרשים שהציעו דרך מעט שונה שעקידת יצחק קשורה לבעלותנו המוחלטת על ארץ הקודש, ולכן היא מעין תיקון לכריתת ברית עם אבימלך שגרם ליישב על אדמת הארץ זרים.

האברבנאל ומפרשים נוספים פירשו 'אחר הדברים האלה' לציין שעקידת יצחק היא הפסגה אליה היה נדרש אברהם להגיע, נצטט כאן מלשונו הברורה של העמק דבר שמבהיר את הגישה הזו –

אחר כל המאמרים והדיבורים שהי' בין הקדוש ברוך הוא ובין אברהם, והגביהו הקדוש ברוך הוא לאט לאט מעלה מעלה, מתחלה ברכו בארץ ישראל וזרע כעפר הארץ, ואח"כ ברבוי בנים ככוכבי השמים היינו בני אדם גדולי ערך, ואח"כ בשעת מצות מילה ברכו להיות אב המון גוים, שיהיה בכחו להכיר שם אלוה עולם אפילו לאוה"ע שלא יתגיירו לגמרי, ועדיין היה חסר עוד פרט אשר יבואר, ואחר כל הדברים היה ענין עקידה שבזה נשלם גדלות הנפש של אברהם אבינו וזרעו מה שאין צריך עוד יותר, ומשם והלאה שוב לא דבר הקדוש ברוך הוא עמו, ולא היה עוד ענין והוספה על התכלית הנרצה

כל מה שעבר אברהם עד עכשיו היה עוד שלב ועוד שלב בהתקדמות שלו, לקראת השיא – ניסיון העקידה.

בגמ' במסכת סנהדרין (פט ב) –

ויאמר קח נא את בנך אמר רבי שמעון בר אבא אין נא אלא לשון בקשה משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה והיה לו גבור אחד ונצחן לימים עמדה עליו מלחמה חזקה אמר לו בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן עכשיו עמוד לי בניסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים

המפרשים עמדו על כך ונכתב במאמר נפרד מדוע אי עמידה בניסיון העקידה הופך את כל הנסיונות האחרים לחסרי ערך. זה בהחלט נושא רחב שראוי להעמקה, אבל לעניינו בלבד, נקח מכאן שניסיון העקידה נחשב כפיסגת הנסיונות האחרים, כולם נועדו להגיע לרגע הזה ובלעדיו כולם חסרי משמעות.

נעמוד על מטרת ניסיון העקידה. וכיצד היא משפיעה על ישראל לדורות. ראשית צריך לפתוח בנושא הניסיון עצמו, מה מטרת הניסיון, הרי ה' יודע מה בליבו של האדם.

והאלקים נסה את אברהם

זו הפעם הראשונה שנכתב שהקב"ה ניסה מישהו בכלל. ובפרט את אברהם אבינו, על שום ניסיון מעשרת הניסיונות שמנו מפרשי המשנה באבות פרק ה' לא כתוב על כך שה' ניסהו, רק בניסיון זה.

חז"ל ראשונים ואחרונים דנו רבות על כך בדבריהם מה משמעות הניסיון ביחס לקב"ה. הרי ה' יודע נסתרות ויודע אם יעמוד בניסיון אם לאו, אז מה התועלת לנסותו. לא נכנס לכל הדיון החשוב הזה רק נקודה אחת שנוגעת לעניינו.

במדרש רבה (נה א) –

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם, כתיב (תהלים ס) נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, ניסיון אחר ניסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם כנס הזה של ספינה

חז"ל מקשרים באופן ברור בין 'נס' לבין גדולה. כמו הנס (התורן) של הספינה. כך שמטרת הניסיון היא לגדל את האדם. כיצד?

הרמב"ן כותב ובעקבותיו עוד רבים –

ענין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "ניסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד

מבחינתנו זה ניסיון, מבחינת ה' המטרה היא להוציא לפועל מה שיש לו בכח.

והרחיבו עוד בעניין החשיבות של להוציא את מה שטמון בלב בפועל, וכיצד זה משפיע על הנפש ומגדלה, וכידוע משנתו של בעל החינוך בהסבר טעמי המצוות מבוססת הרבה מאוד על העקרון הזה שמצוות התורה המעשיות נועדו לבצע בפועל דברים אמוניים שטמונים בלבד, משום שהמעשים משפיעים על הלבבות. בין המקורות הרחבים שדן בהם יש לציין את מצווה טז בספר החינוך שמבהיר את העיקרון הידוע שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

במדרש רבה (נה ב) מובאים שלושה משלים שמבקשים להסביר את תכלית הניסיון –

ב (תהלים יא) ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, א"ר יונתן הפשתני הזה כשפשתנו לוקה אינו מקיש עליו ביותר מפני שהיא פוקעת וכשפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר למה שהיא משתבחת והולכת, כך הקדוש ברוך הוא אינו מנסה את הרשעים למה שאין יכולין לעמוד דכתיב (ישעיה נז) והרשעים כים נגרש, ואת מי מנסה את הצדיקים שנא' (תהלים יא) ה' צדיק יבחן (בראשית לט) ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו', ויהי אחר הדברים האלה,

אמר רבי יונתן היוצר הזה כשהוא בודק את הכבשן שלו אינו בודק את הכלים המרועעים למה שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד הוא שוברו, ומה הוא בודק בקנקנים ברורים שאפילו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו שוברו, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן,

א"ר אלעזר לבעל הבית שהיה לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכחה יפה, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן.

שלושת המשלים מבקשים לומר שה' מנסה את מי שיכול לעמוד בניסיון, אז מדוע נדרשו שלוש משלים לשם כך. המפרשים האריכו בזה ועי' באלשיך שהסביר בצורה נפלאה. נקח חלק מדבריו בשילוב עם דברי ההעמק דבר בפרשה.

יש שלושה סוגי נסיונות הראשון כמו יוצר הכדים שבודק את חוזקם, ברור לכולם שהבדיקה הזו לא מחזקת את הכד אלא רק חושפת את מה שכבר יש בו.

הניסיון השני הפשתן, כשמכים עליו הוא משביח, כאן מדובר על ניסיון שלא רק בודק את היכולות של האדם אלא מקדם ומגדל אותו.

הניסיון השלישי זה כמו העול לפרה, הפרה חורשת ונושאת בעול לא בעבורה אלא בשביל אחרים, כך לפעמים ה' מנסה את הצדיק כדי להשפיע על העולם ולא בשביל עצמו בלבד.

כפי שניתן לשים לב בדברי המדרש משל הכדים, והפרות לא מתייחס ישירות ל 'והאלקים נסה את אברהם', רק משל הפשתן מדגיש המדרש שקשור באופן ישיר לניסיון אברהם.

ומכאן כותב ההעמק דבר –

מעתה מלמדנו המדרש בפרשה זו שלא נחשוב דזה הניסיון היה כמו משל הקדירה, וא"כ לא נתעלה אברהם אבינו בזה מאומה, לא כן אלא האי נסה הוא כמשל הפשתן, דכמו פשתן הטוב מתעלה במה שמנקשים עליו הרבה, ומוציא טובו שבכחו, כך הצדיק דאע"ג שבכחו מונח צדקתו, מכ"מ ע"י פעולה מתעלה כחו עד שנקל עליו להוציא אח"כ מה שבכחו לידי פעולה, וכך נסה הקדוש ברוך הוא את אברהם לבא לידי מעשה העקידה לשחוט את בנו האהוב לו כנפשו, כדי שיתעלה אברהם וזרעו למסור עצמם באהבה על קדושת ה'

הניסיון נועד לגדל לדרגה נוספת והגידול על ידי ביצוע פעולה מעשית של התמסרות לה'. ואולי דווקא בחלק זה יש הבדל בין חלקו של יצחק ובין חלקו של אברהם בעקידה.

עקידת יצחק או עקידת אברהם

המפרשים עמדו על כך שאמנם העקידה נקראת 'עקידת יצחק', אך הניסיון שבה מיוחס לאברהם 'והאלקים נסה את אברהם'. האם העקידה היא לא ניסיון גם ליצחק שהיה לדברי חז"ל בין שלושים ושבע באותו זמן ובהחלט יכל להתנגד. האבן עזרא מבטא את הקושי הזה (כב ה') -

שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפול משכר אביו שמסר עצמו ברצונו לשחיטה, ואין בכתוב מאומה על יצחק (ועי' שם במסקנותיו שאינם מוסכמות על רוב המפרשים).

יש מפרשים שהסבירו על פי רבינו בחיי שמצטט דיון למי הניסיון קשה יותר לאברהם או ליצחק ומביא את הדיעות שלאברהם היה קשה יותר ומכריע כמותם –

יש שאמרו גדול כחו של אברהם יותר מיצחק, לפי שהמפקיר עצמו ליהרג נקל הוא מאד מן האב שבא לשחוט את בנו בידיו, אם לא תאמר כן למה צוה הקדוש ברוך הוא לאברהם לשחוט את בנו בידיו, יצוהו להרוג את עצמו, או שתבא המצוה ליצחק, אלא בודאי זה ראיה כי גדול כחו של אברהם יותר מיצחק,

אמנם ניתן בהחלט להבין שהניסיון לאברהם קשה יותר לשחוט את בנו יחידו, אך ברור שגם ליצחק יש ניסיון בזה כך שהתמיהה לדעתי עדיין נשארת כלשון האבן עזרא – ואין בכתוב מאומה על יצחק. אז מדוע הניסיון לא מיוחס ליצחק או לפחות גם ליצחק.

בנוסף יש להעיר מדוע שרה אמנו לא שותפה בכל האירוע הזה. כידוע ממדרשי חז"ל שפרחה נשמתה כשהראו לה את העקידה. יש הסבורים שנשמתה פרחה מבהלה פחד ומדאגה, ויש הסבורים (כמו החתם סופר בפרשה) מדבקות עליונה בה'. אך בכל מקרה אברהם לא מודיע לה על כך מראש, ומספר לה שהולך ללמדו תורה. מדוע להסתיר ממנה את כל זה?. האם בהכרח נאמר כמו חלק ממפרשי הפשט (כמו הרד"ק ועוד) שלא רצה אברהם לספר פן תמנענו, או שלא תעמוד בזה. או שנוכל לראות את שרה בגדלותה ובמסירות נפשה לה' לא פחות מאברהם ובכל זאת לא היתה שותפה בניסיון העקידה. ננסה לברר בהמשך.

ונשתחווה ונשובה אליכם

כך אומר אברהם לנעריו בהלכו לעקידה –

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:

במאמר שלם (ניתן למצוא כאן) הארכנו במשמעות ההשתחוויה בדברי אברהם. רק נעמוד על נקודה אחת.

אברהם אומר לנעריו שהולך להשתחוות ולחזור, האם אלו דברי הטעיה או שינוי מן האמת? יש שאמרו שכן. הוא בחר להסתיר מנעריו כדי שלא יפריעו לעקידה.

אך בעומק יותר כותב הנתיבות שלום (סלונים) ועוד – מה שאברהם הולך לעשות בעקידה במהות זה השתחוויה, במובן של התבטלות למרות שהמצווה הזו נוגדת הבטחות אחרות (כי ביצחק יקרא לך זרע וכו') אברהם מכופף את ראשו משתחווה ומבטל את חשבונותיו השונים.

בהמשך נחבר את ההשתחוויה שעליה מדבר אברהם, אלינו לחיי המעשה.

יען אשר עשית את הדבר הזה

בעקבות העקידה -

וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:

וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:

השאלה המתבקשת כמובן שברכות אלו כבר נאמרו לאברהם עוד קודם לכן בלשונות אחרים. בתחילת פרשה לך לך נאמר –

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

ואחר כך בנבואה ובברית בין הבתרים נאמר לו שירשו את ארץ ישראל. אז מה 'קיבל' אברהם בעקבות העקידה שלא היה לו קודם לכן?

יש שיטות שונות בעניין ונצטט מדברי הרמב"ן –

גם מתחילה (לעיל יג טז, טו ה) הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ, אבל עתה הוסיף לו יען אשר עשית המעשה הגדול הזה, שנשבע בשמו הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו:

והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו:

כלומר מה שנוסף בעיקר שבועה בשמו הגדול, ולמעשה נוסף כאן הבטחה שלא יכלה זרעו בלי שום חטא, או שיפול ביד אויביו ללא תקומה, והבטחה בגאולה העתידה לנו. כלומר אם נסכם – נצח ישראל מובטח בעקידה. ננסה מעט לברר מדוע זה קשור לניסיון העקידה.

הכתב סופר (בפרשה) מסביר שלא מדובר פה רק כ'כשכר' כלומר שכר על מעשה העקידה זרעך יהיה נצחי, אלא העקידה השרישה תכונה ייחודית בישראל, שהתכונה הזו היא למעשה סוד נצחיות ישראל.

התכונה המדוברת היא מסירות נפש

אני עקדתי שבעה מזבחות

ידוע הסיפור הקשה והמרגש על חנה ושבעת בניה ועל מסירות נפש של אם וילדים בישראל, הגמ' במסכת גיטין (נט) מתארת את המעשה ובסיומו אמרה חנה –

אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות

כידוע שפירשו המפרשים שאין כוונתה חלילה 'להתנשא' על אברהם, אלא להיפך לומר שכל מסירות הנפש שהופגנה במעשה חנה ובעוקדה שבעה מזבחות, מבוססת על המזבח היחיד שעקד אברהם. כלומר אברהם נתן כח לזרעו אחריו כוח של מסירות נפש.

במאמר נפרד עמדנו על כך שבכל גאולה מגאולות ישראל קדמה להם מסירות נפש ייחודית. כדוגמא ניתן להבין את גאולת מצרים, שנדרש מישראל לקשור את אלהי המצריים לעיניהם, ולהסתכן סיכון ממשי, כותב האלשיך על כך משום שעם ישראל היה צריך למסור נפש כדי להיגאל, ולצורך כך נדרש הניסיון הזה 'בדמייך חיי' כפשוטו.

כך בגאולת בבל, דור שבי ציון שמבקשים לבנות את הארץ נאלצים להתמודד עם 'צרי יהודה' שפוגעים נלחמים ומקטרגים.

גאולת פרס אסתר צריכה למסור נפשה ולהסתכן ברמה של 'כאשר אבדתי אבדתי' בשביל לגאול את ישראל.

כך גאולת יוון החשמונאים מתי מעט שמים נפשם בכפם להלחם ביוונים ולהקים שלטון יהודי בארץ ישראל לשנים ארוכות.

עד ימינו אנו כולנו עדים למסירות נפש שנדרשת ומתבצעת להגעה לארץ ליישוב הארץ להגנת הארץ ויושביה. ובפרט בשנים האחרונות, שכל אחד ואחד מישראל מרגיש את מסירות הנפש של רבים מישראל על כך.

עם ישראל נבנה נוצר נגאל ושורד בכוח מסירות נפש.

השורש של מסירות הנפש בישראל מבוססת על מעשה העקידה.

מסירות נפש בישראל

יש הבדל מהותי בין מסירות נפש בישראל ובין 'מסירות נפש' באומות העולם.

כדי שחייל מאומות העולם יהיו מוכן למות בשביל הגנה על המולדת – כדי שיחליט שהערך של קיום המולדת שלו גדול מערך החיים שלו עצמו, הוא נדרש להמעיט ולהקטין בערך החיים האישיים שלו עצמו, ואז ערך המולדת עולה על ערך החיים שלו.

מסירות נפש בישראל היא לא הקטנת ערך החיים אלא הפוך הגדלתם והבנה עמוקה במהות החיים.

כותב המהר"ל בכמה מקומות ומהם חידושי אגדות (שבת קל א)

פי' כי ראוי להם שימסרו נפשם על ע"ז, כי ישראל בעצמם אל הש"י גופם ונפשם, לא כמו שאר אומת שאינם חלק הש"י, אבל ישראל חלק הש"י, ולפיכך היו מוסרים עצמם גם כן על קדוש הש"י

עם ישראל 'חלק ה' מסירות נפש על קדושת ה' היא התחברות עם שורש החיים.

בתלמוד ירושלמי מבאר ריש לקיש במשל את סוד נצחיות ישראל –

ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקדוש ברוך הוא שמו בישראל. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה, אמר אם אני אניח המפתח כמו שהיא, הרי היא אבודה, אלא הרי אני קובע בה שלשלת, שאם תהיה אבודה, תהיה השלשלת מונח עלי. כך אמר הקדוש ברוך הוא, אם אני מניח את בני ישראל הרי הם אבודים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם

המהר"ל בנצח ישראל (י) הרחיב בכך שסוד נצחיות ישראל כלשון הירושלמי 'שיתף שמו בשמם' כלומר עם ישראל מחוברים לה', כי חלק ה' עמו, וכשם שה' נצחי כך עמו נצחי.

כאמור מסירות נפש מחברת את האדם לה', לשורש החיים ברמה העמוקה ביותר, בזמן העקדה כשנחקק בישראל כוח של מסירות נפש נחקק למעשה הכוח והתכונה שיגרום להם להיות נצחיים.

על פי זה הנצי"ב מחלק בין תפקידו של אברהם בעקידה ובין תפקידו של יצחק. אברהם בעקידה השפיע לדורות מסירות נפש, יצחק בעקידה השפיע לדורות ברכות השפעות טובות, יישוב הארץ כפי שכותב הנצי"ב שם ועוד. ברור שאין להמעיט כלל בערכו של יצחק בעקידה, ואכן אנחנו מזכירים זאת לעולם כ 'עקידת יצחק' משום שכשמבקשים ומתפללים בזכות העקידה, ומבקשים טובות בעקבותיה בהחלט צריך להזכיר את יצחק. אבל העקידה כניסיון, נועדה דווקא בשביל חלקו של אברהם, להשריש בקרב ישראל מסירות נפש. נצטט מעט מלשון הנצי"ב –

אלא משום דתכלית פעולה זו על יצחק, לא היה כדי להעלות נפשו בקדוש השם, אלא בשביל ישוב ישראל בא"י והוקבע פרנסתם ע"י תמידים, וכו' , כך היה תכלית העקידה ליצחק. ומש"ה אי' בראש השנה ד' ט"ז שהקב"ה זוכר עקידת יצחק בן אברהם, ולא אמרו עקידת אברהם את יצחק, אלא משום דבראש השנה אנו מזכירים עקידת יצחק שבא בשביל פרנסה וחיים. אבל מה שהעלים הקדוש ברוך הוא מאברהם אבינו הכונה ויבא לידי מעשה לשחוט את בנו, לא היה אלא לתכלית זה להגביה נפשו ולהרגיל את בניו למסור נפשם בשביל קדוש השם:

הרווחנו פרנסה חיים וטוב, בזכות יצחק בעקידה, והרווחנו מסירות נפש בזכות אברהם בעקידה.

כי עליך הורגנו כל היום

ברור שמסירות נפש כפשוטה היא דרגה עליונה מאין כמוה. אך יחד עם זאת מסירות נפש איננה רק למות על קידוש ה' אלא גם ובעיקר לחיות על קידוש ה'.

'כי עליך הורגנו כל היום' הבאר משה מסביר לא מדובר כאן על הריגה ממש, משום שהריגה ממש איננה 'כל היום', אלא על מסירות נפש מתמשכת כל יום וכל היום.

הרמב"ם (יסודי התורה פרק ה') מפרט שם את כל ההלכות שקשורות לחובת מסירות נפש על קידוש ה' ומסיים שם (הלכה י) –

כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה', ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם

כלומר ניתן לראות אפילו במעשה קטן של האדם, כקידוש ה' וכמסירות נפש.

בעל התניא בספרו בונה ירושלים (סימן פז) מסירות נפש היא מסירות הרצון. ומסתייע בפירוש רש"י שמפרש על הפסוק 'אם יש את נפשכם', את רצונכם. כך שכל התגברות והקרבת הרצון האישי לכבוד ה' נחשבת כמסירות נפש ממש.

העקידה משפיעה לדורות משום שבאמת בכל שלב נדרשת מסירות נפש בחיי היום יום כולם. בין אדם למקום ובין אדם לחברו לאשתו ולסביבתו. לא מסירות נפש במובן של לוותר על החיים האישיים, אלא התגברות על הרצון המיידי והזמני לטובת חיים טובים ועמוקים יותר.

'אפרו צבור ומונח על גבי המזבח' מסירות הנפש שבעקידה משפיעה לדורות לא רק כשכר בלבד, אלא משום שעם ישראל ממשיך ועוקד את עצמו ורצונותיו ולמעשה ממשיך את עקידת יצחק בכל דור ובכל שעה. בחיי היום יום.

לאחר עקידת יצחק מודגש -

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע

הפסוק הזה נראה כמיותר, מה הצורך להגיד שחזר לנעריו וחזר למקום מגוריו. ופירשו על כך שבא להדגיש את ה'חזרה לשגרה' של אברהם, כלומר לחבר את שגרת היום יום עם נעריו המשולים לחמור, ומקום מגוריו בין פלשתים, יחד עם העקידה. מעתה העקידה תתבטא בשגרת היום יום של אברהם.

לאחר העקידה אברהם שב ועל פי מדרשי חז"ל מוצא בפטירת אשתו. זה אולי המחיר הכבד ביותר שמשלם אברהם על עמידה בניסיון של ה'. שכמובן מקבל את המחיר הזה באהבה ובאמונה. (לבכותה חסר כידוע).

'ויבא אברהם לספוד לשרה' - במדרש רבה פרשת חיי שרה כתוב כך – מהיכן בא? מהר המוריה בא. ההספד של אברהם הגיע מהנעשה בהר המוריה מן העקידה.

מצאתי בספר אלה הם מועדי (הרב אליהו שלזינגר) כותב כך –

מעתה נבין גם את דברי הילק״ש: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה – מהיכן בא, מהר המוריה". אברהם אבינו שחזר מסוג אחד של מסירות נפש, בא לספר על סוג אחר של מסירות נפש שאיננה קטנה מזו הראשונה. אברהם אבינו בא לספוד על "ויהיו חיי שרה", על חיים ארוכים של מסירות נפש תמידית וקידוש שם שמים בכל רגע, אברהם אבינו - הסמל של "הר המוריה", של מסירות נפש ממש המקיים מצות הבורא לשחוט את בנו יחידו ואהובו, הוא שמסוגל להעריך מהי מסירות נפש באמת. הוא גם זה שבא לספוד לשרה ולספר דווקא על מסירות נפש של חיים מלאי הוד וגבורה של שרה אמנו ע״ה.

אברהם בחזרתו מהעקידה וממסירות נפש כה גדולה, בא לספוד על מסירות נפש גדולה לא פחות של חיי שרה. שכל חייה היו מסירות נפש בחיי היום יום.

אולי דווקא בגלל זה שרה לא היתה חלק מניסיון העקידה, ואברהם לא מודיע לה על כך, משום שמסירות נפש שאמורה להיות נרכשת בעקידת יצחק, היא חלק מהותי מחייה של שרה, כך שאיננה זקוקה לניסיון זה.

לסיכום

'והאלקים נסה את אברהם'

כותב על כך הרש"ר -

נסה קרוב ל"נסע", "נסח", "נשא": להרחיק מן המקום, להשליך למרחקים, להרים אל על - שלושתם אפוא: להעלות דבר אל נקודה רחוקה או גבוהה יותר. כן גם "נסה" במובן הכוחות הפיסיים או המוסריים: לנסות, שפירושו אינו אלא: להעמיד כוחות אלה בפני משימות כאלה, אשר עד כה לא התנסו בביצוען. מכאן שכל ניסיון הוא עליה, באשר הוא מחזק ומאמץ את הכוחות הקיימים מכבר, אך טרם עמדו במבחן המשימה הנוספת או הנעלה יותר. משל, למה הדבר דומה? לחבל, שכבר נשא חמשים ליטראות, ועתה מנסים אם יוכל לשאת גם את הליטרה החמישים - ואחת. אכן, בדרך זו מתחזקים ומתעלים הכוחות הפיסיים והמוסריים.

מטרת הניסיון היא לנשא ולרומם את האדם.

בהקשר של העקידה לנשא את ישראל ולהטמיע בקרבם מסירות נפש. ומכח זה נצחיות ישראל מובטחת.

ניתן לומר אם כן כדברי החתם סופר –

לפע"ד לא את אברהם ויצחק נסה הקדוש ברוך הוא אם יעמדו בצדקתן, כי לנסות האומה הקדושה העתידה לצאת הימנו, בתחלה נסה הקדוש ברוך הוא את אבותינו ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר (תהלים ק"ה י"ג) להיותם שרש לבניהם שיכולים לסבול גלות וצרות, ושוב באחרונה נסה אם יעמדו בהריגות והשמדות על קדושת ה

אך כאמור מסירות נפש זה לא רק בדברים גדולים, אלא גם בחיי היום יום גם באתגרים הקטנים, וגם בקשיים שאנו נתקלים בהם לרוב. כל התגברות מרוממת אותנו למקום גבוה יותר. והכוח לכך מגיע מעקידת יצחק.

הבית יוסף (סימן א) מצטט מדרש חז"ל – מעיד אני עלי שמים וארץ בין איש בין אשה וכו' בשעה שהן קורין מקרא זה צפונה לפני ה' אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם.

מה מיוחד בביטוי צפונה לפני ה' שנאמר עליו דבר כל כך גדול ומיוחד?

כותב השפת אמת (ויקרא תרל"א) -

אא"ז מו"ר זצ"ל הגיד פי' המדרש צפונה לפני ה' כו' זוכר עקידת יצחק. כי עיקר הקרבן הי' הרצון למסור נפשו להשי"ת. וזה ההסתר שהי' בהקרבן. ונק' צפונה. וזה יוכל להיות גם עתה. ופי' צפונה לפני ה' להיות מקום הצפון שבאדם להשי"ת

צפונה לפני ה' מדבר על מסירות נפש שצפונה בלב, ניתן לראות אדם ולחשוב שהוא 'רגיל' כמו כולם, אבל צפונה לפני ה', גלוי וידוע לפניו כמה מסירות יש בלב השקט מה שלא נראה החוצה.

עקידת יצחק היא שורש נצחיות ישראל, ומכוח העקדה התגלה לראשונה מקום המקדש 'בהר ה' יראה'. ונתפלל שיתגלה במהרה בימינו ועקידת יצחק תעמוד לזרעו לכל ישראל בכל מקום שהם לשמירה להגנה ולישועה.