פרשת נח - תיבת החסד

בס"ד

זכות הלימוד מוקדשת לע”נ הנער היקר
אלעזר יאיר וילנסקי בן שלומית ז”ל

שנהרג השבוע בפיצוץ אמל”ח בגבול הצפון

שתעמוד זכותו להגנת המשפחה לעם ישראל כולו

ולהחלמת יתר הפצועים באירוע

פרשת נח ותיבת החסד

פרשת נח שעוסקת כמובן במבול ובהצלה ממנו, כפי שנראה מלמדת גם דרך תיקון לעולם לאחר שהושחת.

השאלות בפרשה זו רבות ונעמוד על חלקן, מדוע נגזר דין קשה כל כך להחריב את העולם על יושביו ועל כל אשר בו, ומדוע הדרך להציל איש שמצא חן בעיני ה', עוברת דרך תיבה ודרך אחסון בתוכה את כל בעלי החיים, תוך עבודת פרך מתישה לדאוג לכל מחסורם.

נעמוד על סיבות המבול, על השחתת העולם, ועל התיקון שמבול ובתיבה לעולם החדש שהובטח שלעולם לא יגיע עליו מבול.

בסיום פרשת בראשית –

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'

רבה רעת האדם בארץ - כפי שנאמר שם בפסוקים קשור ל'ויראו בני האלקים את בנות האדם', מדובר כאן על שחיתות שקשורים לחטאי העריות.

ובתחילת פרשת נח –

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: ס

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

כפי שעמדו חז"ל והמפרשים השאלה המתבקשת איזה חטא גרם למבול האם השחיתות שקשורה לעריות, או מלאה הארץ חמס מפניהם והאם שתי החטאים הללו קשורים זה לזה.

רש"י מצטט את דברי חז"ל שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, וממש בקטע הקודם בדבריו כותב שעל זנות נפגעו הרעים והטובים שבהם.

במפרשים ישנם כמה דרכים להבין את החלק של כל חטא ואת השפעתו על גזר דינם. הריב"א כותב שגזר הדין עצמו קשור לחמס, אך ההשפעה הרחבה של העונש על הרעים והטובים קשורה לחטא העריות. וכלשונו שם –

ותי' הר"ר אליקים דהכי פי' לא נתחתם גזר דינם של רשעים אלא על הגזל ומשום הזנות נגזרה אף על הטובים.

אך הריב"א עצמו מציע דרך אחרת שיש לעמוד עליה –

וי"א לתרץ קושי' ראשונה שאלו לא היה בהם רק הזנות לא היו נהרגי' במיתת המבול אלא במיתה אחרת ונתחתם גזר דינם מיתת המבול בשביל הגזל

כלומר הבחירה בעונש הייחודי והחד פעמי הזה, המבול, זה קשור לגזל. (ועי' שם בריב"א מה שכתב על כך).

האם עוון גזל זה סיבה לעונש מוות לא רק לגוזלים אלא לעולם כולו, ועוד במבול שמחריב את הישוב לחלוטין? ננסה לעמוד מעט על כך.

כותב הרמב"ן -

ורבותינו אמרו (סנהדרין קח א) שעליו נתחתם גזר דינם**. והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר**, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות. והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה

החומרה בעוון הגזל משום שהיא מצווה מושכל ומצופה מכולם לקיימה. כמובן שזה עדיין לא מסביר לחלוטין את העונש החמורה שהגיע בעקבות כך. אך ניתן ללמוד מדבריו את היחס שבין עבירת העריות ובין עבירת הגזל וכפי שמבאר הרש"ר הירש בלשונו המיוחדת –

ותשחת הארץ לפני האלהים - ותמלא הארץ חמס. תחילה היתה זו השחתה מוסרית, - פשעים, שאין החברה האזרחית חוששת להם. אם הנוער פרוץ, וחיי הנישואין רקובים, עדיין, - כך סבורים הבריות, - יכול המסחר לשגשג, ומשא ומתן יתנהל ביושר. אולם, משנשחתה הארץ לפני האלהים, לא יועילו כל תקנות הציבור להציל את החברה מאבדון. לעולם לא תימלא הארץ גזל; החברה תתגונן מפני גזלנים בכח ענשים ומאסר. אך החברה תאבד בחמס, בעוול הנעזר בערמה. אין הגנה מפני חמס, אם אין מצפון האדם מייסרו לפני ה'. ההשחתה המוסרית הורסת את המצפון, - ועמו נהרס גם השלום האזרחי. וכן הוא אומר ביחזקאל (ז, יא): "החמס קם למטה רשע": חוסר מוסר מביא לידי חוסר מצפון, - והוא המייסר את הרשע במטהו; "לא מהם": אין הרע נובע מטבע האדם, אף לא "מהמונם" וריבויים, אף לא "מֵהֱמֵהֶם", מיחסי החברה ההדדיים (="מהם" כפול), "ולא נֹהַּ בהם": מקור הרע איננו באדם עצמו, אלא בחמס תאבד החברה; בעטיו של חמס היא נעשית "חמץ", - וסופה להחמיץ ולהרקיב.

מה שהכריע את הכף זה עוון החמס, לא הגזל. כלומר החברה יכולה ולרוב גם מנסה להגן על עבירות גניבה וגזילה, אך עוון של חמס זה עוון שנחשב 'במסגרת החוק' וכפי שתיארו חז"ל את החמס שכל אחד נטל פחות משווה פרוטה ונראה כבודק את הסחורה וכו'. החברה לבדה לא תוכל להגן מפני מעשים כאלו, ונדרשים למצפון וליראת שמים. השחיתות שבעריות הסירה מהם את הערכים הללו, ומכאן הדרך לחמס היתה 'קלה' יותר. ואכן נחתם גזר דינם על הגזל, אך הגורם שהביא אותם לשם זה 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ'.

הסיבות למבול

בין כך ובין כך השאלה המתבקשת האם סיבות אלו מצדיקות עונש כל כך קיצוני. וניתן לחלק זאת לשאלות הבאות א. האם על עוון גזל יש עונש מוות ב. מדוע נענשו כל אנשי העולם כולל הקטנים. ג. אם אדם חטא בהמות וחיות מה חטאו. ד. האדמה שהושחתה היקום העצים הצמחיה וכו' שהושמדו מדוע כל זה.

על כל שאלה משאלות אלו המפרשים דנו בהרחבה, ולכל אחת יש כמה תשובות במפרשים.

במאמר זה ננסה להראות כפי שיבואר שהמבול במובן מסויים לא היה רק עונש, אלא השמדת העולם הקיים כדי ליצור עולם מתוקן יותר. העולם הגיע לרמת שחיתות חמורה מאוד שאבדה התקווה לתקן, והדרך היא 'לברוא' אותו מחדש.

בפסוק כתוב –

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

מה משמעות המילים קץ כל בשר בא לפני? מפרשי הפשט (כמו האבן עזרא ועוד) פירשו – הגיע קיצם. הרד"ק מפרש – הגיע קץ הזמן שנתתי להם לשוב בתשובה. והוסיף האברבנאל – הבנתי לאחריתם, וראיתי שגם לעתיד לבוא עד עת קצם לא ישובו בתשובה.

הרש"ר מפרש על דרכם אך מרחיב את הרעיון -

או, מסתבר יותר: אם לא אתערב, יקיץ הקץ מאליו; "קץ כל בשר כבר בא לפני וכו'. משהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, כבר הקיץ הקץ עליהם; אלמלא התערב הקדוש ברוך הוא, לא היה גם נח נשאר לפליטה. על פי זה יש להבין גם את מפניהם. הוראת "מפני" היא בכל מקום: להיסוג מחמת פחד, כניעה, התחשבות וכדו'. כבר הזכרנו לעיל, ש"חמס" נאמר גם בדוממים: "יחמס כגפן בסרו" וכדו'. אולי יש לפרש כך גם כאן: "קץ כל בשר בא לפני": אם יימשכו הדברים כך, לא יהיה עתיד לאדם

כלומר אמר הקב"ה במצב הנוכחי אני רואה את 'קץ האנושות', אם לא אעשה מבול שיתקן את העולם ושיברא עולם חדש, קיצה של האנושות יגיע. לכן לתפיסה זו כדי להציל את העולם, ולבנות עולם מתוקן יותר עלי להעביר את העולם מבול, - סתירה על מנת לבנות. את הגישה הזו ניתן ללמוד גם מהבטחת ה' שלאחר המבול –

לא אסף

לאחר המבול נאמר –

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

ובהמשך –

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר:

רבים מתקשים בהבנת פסוקים הללו ומה משמעותן האם יש כאן חלילה מעין חזרה וחרטה על מה שנעשה, הרי אם העולם נחרב בגלל שחיתות מוסרית חמורה שאילצה אותו להיחרב, אז כיצד ניתן להבטיח שלא יהיה יותר מבול, ומה אם העולם יגיע לאותה רמת שחיתות שהיתה קודם המבול? וכפי שניסח את השאלה בלשון ברורה בספר מי מנוחות (ר' רפאל ברדוגו) –

ולכאורה הדבר תמוה מאד מאד, שבתחלּת ההשקפה יראה- שכאשר יקרה לאנוש מחומר קורָץ – דִּבֵּר הכתוב על ה׳ יתעלה, שיעשה נקמה בכעסו וישבר כלים וישפוך אשר בהם, ובשוב כעםו - ימצא שעשה דברים שלא בכַוָּנה ושלא בידיעה כלל, ויתנחם על אשר עשהו, ויקבל על עצמו שלא לעשות עוד כן, מה שרחוק רחוק לחשוב כן עליו יתעלה.

ומסביר שם כך –

אבל כפי אשר הקדמנו - 'הרחיב ה' לנו׳. והוא: שאשר עשה ה׳ במי המבול - 'עצת ה' לעולם תעמוד' אשר חשב כן קודם, כן נאה קודם מעשה ואחר מעשה. אבל אחר המבול - שהודיע ה׳ גבורתו וידו החזקה – לא יצטרך עוד לעשות מה שעשה, זולת לנקום נקם בטבע העולם ובדבר ההוה לפרקים.

כלומר לאחר המבול, העולם עבר חוויה מלמדת ומתקנת שלא יהיה לעולם צורך להביא מבול, משום שהעולם לא יגיע לרמת שחיתות כזו שקדמה למבול לעולם. (כך גם מסביר המלבי"ם ועוד).

כאמור לאחר המבול נוצר עולם מחדש, וכבר ניתן להבין מכך שנוצר עולם מתוקן יותר, שלא יגיע לשחיתות של דור המבול.

המפרשים עמדו על כך שכפי שניתן לשים לב ישנם שתי דברים מרכזיים שמצויינים בפסוקים שהשתנו לאחר המבול, ראשית הותרו לאכול בשר, מה שקודם המבול נאסר להם ואכלו רק מן הצומח.

בנוסף כפי שמצויין בפסוקים - וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל, אם קודם המבול העולם היה כפר גלובלי אחד, והאנושות חייה כאחד ללא חלוקה לעמים ולשונות, לאחר המבול זה משתנה ובהדרגה העולם נחלק למדינות לעמים וללשונות.

כיצד קשורים שתי השינויים הללו למבול?

ביחס לזה שהותר להם לאכול בשר עמדו המפרשים על כך מדוע הותר לאחר המבול, ומה השתנה פתאום? יש אמרו בגלל שנח החייה את הבהמות והחיות נחשבים בבעלותו ויש הצדקה מוסרית לאכלם כך סבור הרמב"ן (בראשית א כט) חזקוני ועוד ראשונים. ויש עוד הסברים נוספים בזה.

חלק מהמפרשים סבורים שהסיבה להיתר אכילת בשר לאחר המבול נעוצה בהתקדמות ובתיקון שעבר העולם בעקבות המבול, לאחר המבול העולם תוקן יותר והאדם התעלה מעל דרגת הבהמה ולכן מותר לאוכלה. כך סבורים עקידת יצחק, המלבי"ם ועוד. להלן לשון המלבי"ם בעקרון הזה –

גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע"ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עול אם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע"ח, כן אין עול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר, וז"ש כירק עשב נתתי לכם את כל

כאמור האדם התעלה לאחר המבול לדרגת מדבר שגבוהה מדרגת החי.

בנוסח שונה מעט כותב בספר אוזניים לתורה שהשחיתות שקדמה למבול היתה למעשה התנהגות של אדם כבהמה כלומר שבני האדם תפסו את האדם כסוג של בהמה אינטליגנטית וכפי שבטבע, החזק ישרוד ויטרוף את החלש ובעיני כולנו זה טבעי לגיטימי והגיוני ואינו נחשב ל'שחיתות' כאשר אריה טורף אנטילופה חלשה, בעיניהם כך גם האדם, החזק יטרוף יפגע יגזול ויחמוס את החלש ואין בכך עוול, לאחר המבול רצה ה' לחדד לאדם שמדרגתו גבוהה מדרגת הבהמה ולכן זה בא לידי ביטוי בכך שהאדם יכול לשלוט ולאכול את הבהמה.

לפי זה היתר אכילת בשר אחד מן השינויים הגדולים לאחר המבול, קשור כאמור לתפיסה הנ"ל הרואה את המבול כהליך של תיקון לעולם.

בנוסף כאמור לאחר המבול נפוצו העמים ונוצרו עמים שונים ומדינות שונות, מדוע זה קשור לתיקון של המבול?

כאמור בלשון הפסוק מוזכר שהעמים נפרדו 'לאחר המבול', אמנם הפירוד בפועל קשור לדור הפלגה, אך שורשו בהיותו 'לאחר המבול' מדוע?

הרש"ר מרחיב בכך ועומד על עוד כמה שינויים לאחר המבול שידועים מדברי חז"ל א. במדרש רבה מבואר שקודם המבול אדם זורע אחת לארבעים שנה, ולאחר המבול הזריעה היא עונתית ותלויה בגשמים וכו'. ב. חיי האדם התקצרו משמעותית מחיים של מאות שנים אורך החיים פחת דרמטית. ג. כאמור העמים עצמם התפזרו. סובר הרש"ר שהשורש הכולל של שלושת השינויים דרכים לעצור התפשטות הרע, החלק הראשון קשור לכך שהאדם ירגיש תלותי בגורמים חיצוניים ולא 'כל יכול', החלק השני גם מלמד את האדם שימיו ספורים מה שמצופה שיכניע את לבו, וידאג בחייו לנצלם לעשיית טוב. הפיזור של העמים גורם שגם אם מדינה או עם אחד מתנהגים ברוע, זה לא ישפיע על העולם כולו.

בהמשך נראה שאולי מדובר בהליך עמוק יותר של שינוי ותיקון בעולם.

מבול מים

כבר חז"ל (סנהדרין קח ב) והמפרשים אחריהם עמדו לנסות להבין האם ניתן למצוא סיבה שנבחר להשמיד את העולם הקיים דווקא במים. לא נרחיב בכל השיטות. אחד הפירושים משום שהעולם בתחילת הבריאה היה מלא במים, ואז כמתואר בפרשת בריאת העולם הפריד ה' בין המים העליונים למים התחתונים, המבול הוא למעשה 'חזרה לאחור' לקראת בריאה מחדש של העולם, ולכן העולם חזר למה שהיה בראשיתו כולו מים.

הדברים כאמור מתחברים לתפיסה שמדברים עליה כעת שהמבול זה למעשה תהליך של בריאה מחדש של היקום, בריאה של יקום מתוקן יותר.

אך כפי שכבר נראה תיקון העולם הוא לא רק מי המבול, אלא תיבת נח עצמה היא חלק משמעותי ומרכזי בתיקון העולם.

משמעותה של התיבה

המפרשים עמדו רבות על הצורך בבניית התיבה כדרך לקיים את העולם, התפיסה הפשוטה שהמטרה היא שמיני בעלי חיים ישרדו את המבול, אך כפי שנראה זה לא פשוט לחלוטין.

הרמב"ן כותב בפרשה על כך שנח צריך להכניס את כל בעלי החיים לתיבה –

ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם**. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה:**

התיבה בצורה טבעית לא יכלה להחזיק את כולם חד משמעית. בפרט לפי הידוע לנו כיום מן המחקר על כמות העצומה של בעלי החיים, אין התכנות טבעית להכניס את כולם לתיבה שמדותיה כפי האמורות בתורה.

בגלל הקושי הזה יש שהציעו (האבן עזרא) ש300 אמות מדובר באמותיו של נח שהיו גדולות יותר. הרמב"ן דוחה גישה זו, אך כנראה שגם אם הדברים נכונים אין בהם כדי לפתור את הקושי כפי הידוע לנו כיום על כמויות בעלי החיים שבטבע.

יש גם שטענו (הר"ן בדרשותיו) שאולי לא כל תת מין של בעל חי נכנס לתיבה, אלא רק 'דמויות מייצגות' מהמין הרחב, כך שלגישה זו ניתן לצמצם את המינים לכמות קטנה יותר. כפי הידוע כיום על כמות המינים קשה לקבל את הגישה הזו, משום שמבחינה מדעית קשה לראות את כל תתי המינים של היום ככאלו שהתפתחו כולם ממין אחד בטווח קצר של אלפי שנים בלבד.

לכן הדרך הסבירה יותר כדרכו של הרמב"ן מדובר בנס שהחזיק מועט את המרובה.

וצריך להבין את משמעות הנס הזה, כפי שכבר עמדו הראשונים על השאלה מדוע הוטל תפקיד כזה על נח, ומדוע הוזקקנו לנס להכניס את כולם לתיבה, היה אפשרות לשים את המינים הנדרשים לקיום העולם באיזור מבודד ששם לא יהיה מבול. ובפרט לנוכח התיאורים בחז"ל על הקושי בתחזוקת ובפרנסת בעלי חיים שהיה לנח.

לא ראינו שינה

במסכת סנהדרין קח ב מתואר מפגש היסטורי מדהים בין 'שם בן נח' (שהאריך ימים) ובין 'אליעזר עבד אברהם' ומתאר לו את חיי התיבה –

אמר רב חנא בר ביזנא אמר ליה אליעזר לשם רבא כתיב למשפחתיהם יצאו מן התבה אתון היכן הויתון אמר ליה צער גדול היה לנו בתיבה בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה

במשך כשנה שלימה עסקו יום ולילה בהאכלת בעלי חיים, כל אחד כפי צרכיו וזמניו.

כידוע ממדרשי חז"ל וישאר אך נח, שהוכה בתיבה על ידי הארי וכו'.

במדרש רבה (ל ו) משבחים את נח על כך שעליו נאמר הפסוק 'ולוקח נפשות חכם' - ולוקח נפשות חכם שזן ומפרנס כל שנים עשר חודש בתיבה.

אך יתירה מכך מדבריהם למדנו שנח נצל בזכות פרנסת בעלי החיים וכפי שאמרו חז"ל על הפסוק –

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:

מה היא בדיוק זכירה זו?

אמרו על כך במדרש רבה (לג) –

ויזכור אלהים את נח, מה זכירה נזכר לו שזן ופירנס אותם כל י"ב חודש בתיבה

כך גם סבור האור החיים –

עוד ירצה על זה הדרך ויזכור אלהים את נח גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו' אשר אתו בתיבה וחמל עליו.

הפסוק שמסיים את פרשת בראשית ומקדים את פרשת נח – 'ונח מצא חן בעיני ה'' המפרשים עמדו על משמעות נשיאת חן הזו, האבן עזרא סבור שנשיאת חן זה במשמעות של מתנת חינם וחנינה. ומפרשים אחרים סבורים שנשיאת חן מבוססים על מעשים שבעטים מצא חן בעיני ה'. בין כך ובין כך חז"ל עמדו על הערך של נשיאת חן ומה קיבל בגללה נח. ניתן היה לומר שבגלל נשיאת חן הזו ניצל נח ובני משפחתו מן המבול. (כפי שעומדים על כך רבים עי' לדוגמא בספורנו בדברים מדהימים בהקשר זה). אך חז"ל פירשו –

רבנן אמרי לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו, עד היכן עד שנתן לו את בתו (פירשו המפרשים הכוונה לחכמה) כך נאמר כאן חן ונאמר להלן (זכריה יב) ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים, עד היכן עד שהיה יודע להבחין איזה בהמה ניזונת בשתי שעות ביום, ואיזו ניזונת בשלש שעות בלילה.

נח לא ניצל בצורה ישירה בגלל נשיאת חן, נשיאת החן נתנה לנח חכמה לטפל בחיות ולהבין את הצרכים שלהם, וכתוצאה מהטיפול הזה נח ניצל.

מדוע הוזקק נח והעולם כולו לטיפול קשה ומפרך בבעלי חיים כדי להנצל?

ניתן לפרש על פי דברי הזוהר (נח לח ב) נביא את לשונו מתורגם לעברית -

כך שנו חכמים: מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב? התחיל לבכות לפניו ואמר: "ריבונו של עולם, נקראת 'רחום' – היה לך לרחם על בריותיך

השיבו הקדוש ברוך הוא ואמר: "רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? למה לא אמרת את זה באותה שעה שאמרתי לך: 'כי אותך ראיתי צדיק לפני...' ואחר כך: 'וְהִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם', ואחר כך: 'עֲשֵׂה לְךָ תֵבַת עֲצֵי גֹפֶר'?

כל הזמן הזה התעכבתי [לא הבאתי מיד את המבול] כדי שתבקש רחמים על העולם. וברגע ששמעת שתנצל בתיבה, לא עלה על לבך לבקש רחמים על יישובו של העולם – עשית תיבה ונצלת. וכעת שהעולם אבד – אתה פותח את פך לדבר לפניי בבקשות ובתחנונים

הנושא הזה נדון בהרחבה במפרשים, כמובן שלא באנו לדבר בגנותו של נח, אבל כפי שחז"ל מלמדים מסיבות כל שהן (שהאריכו בהם המפרשים) נח לא התפלל על בני דורו שימנע המבול.

ייתכן שכל הטיפול בבעלי החיים שנזקק לעבור נח בתיבה, זה משום שלא התפלל על אחרים, כביכול הסתפק בהצלת עצמו, וכהליך של תיקון נדרש נח לדאוג כעת בתיבה לעולם כולו. (כך מצאתי גם בבאר משה).

אך כפי שנראה לא מדובר כאן רק על תיקון אישי של נח, אלא תקופת התיבה היא למעשה תקופת תיקון לעולם כולו לקראת העולם שלאחר המבול.

נצטט מן פסוקי הפרשה ונשים לב להבדלים הקטנים.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת וכו' וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת: וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה

מיד בפרק הבא –

וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה':

מעבר לשאלת כפילות הפסוקים, יש כאן כמה הבדלים בולטים, בפרשה הראשונה מוזכר לכל אורכה שם 'אלקים', ובפרשה השניה שם 'ה'' מדוע? בנוסף בפרשה הראשונה מצטווה נח באופן כללי להביא מבעלי החיים שתים שתים, אין תזכורת כלל שמבעלי החיים הטהורים יביא שבעה שבעה, ורק בפרשה השניה מוזכר להביא מבעלי החיים הטהורים שבעה שבעה.

אמרו על כך המפרשים (כגון המלבי"ם ועוד) הצלת התיבה משמשת שתי תפקידים א. השרדות המינים לקראת המשך קיום העולם ב. השגחת ה' פרטית על נח. הפרשה הראשונה מוזכר בה שם 'אלקים', לא מכח מידת הרחמים אלא מכח הצורך להמשיך את קיום העולם. ולכן מוזכר שם שתים שתים משום שכמות זו מספיקה להשרדות המינים. רק בפרשה השניה שמדובר על השגחת פרטית על נח מוזכר שם ה', ובנוסף מוזכר גם שבעה שבעה שנועדו לא רק לקיום המין אלא להקריב קרבנות לכפר ולרצות על העולם כולו.

אם נחדד יותר בפרשה הראשונה נח מתבקש לדאוג שישארו חיים מהעולם שקודם המבול, כדי שימשיך העולם להתקיים אחריו, בפרשייה השניה נח מצטווה לבצע מהלך של תיקון מסויים בתיבה לקראת העולם שיגיע לאחר המבול. מיד נסביר מה התיקון שבתקופת התיבה.

צא מן התיבה

כאמור כל תקופת התיבה היא הליך של תיקון העולם, לאור זה נבין את הפסוק שה' מצווה לנח בפירוש 'צא מן התיבה', חז"ל ציינו שלמרות שנח ראה שהארץ יבשה ובאופן ברור ניתן לצאן מן התיבה, לא יצא ולא הוציא את בעלי החיים מיוזמתו עד שנצטווה על כך. מדוע? אם כל מטרתה של התיבה להגן מבלי המבול, כשנגמר המבול טבעי שיצא ממנה באופן מיידי.

כותב על כך המלבי"ם כיון שתקופת נח בתיבה היתה תקופה של תיקון מעשים, גם אם הסתיים באופן מעשי המבול, עדיין לא ברור שהתקופה שעליו לשהות בתיבה הסתיימה, משום שהתיבה היא לא רק הצלה טבעית מהמבול, אלא מקום שנעשים בו מעשים מסויימים שמתקנים ומגינים על העולם, ולכן צריך ציווי ברור שיאמר מתי נגמרת תקופה זו.

עולם חסד יבנה

להבין היטב מה תפקידה של תקופת התיבה וכיצד זה מתקן את העולם, יש להקדים את מה שנכתב בפרשת בראשית על כך ש'עולם חסד יבנה' העולם כמנגנון מובנה נברא כעולם של חסד.

באותו דור המבול התמלאה הארץ ב'חמס' ההיפך המוחלט מחסד. כיון שכך העולם איבד את כל מה שמחזיק ומבסס אותו. העולם חזר לתהו ובהו הראשוני, והתמלא במים לפי ספרי קבלה משום שמים מציינים את מידת החסד שלא מומשה כהוגן בתקופת המבול.

נח מצטווה במשך תקופה ארוכה לשהות בתיבה ולטפל בבעלי החיים בצורה קשה ומפרכת, המטרה היא ליצור בעולם נטול חסד שחוזר בעקבות כך לתהו ובהו, סביבה מבודדת אחת בתוך התיבה שכולה מאירה באור של חסד. חסד שנוהג נח עם החיות. היתה אפשרות להציל את המינים בדרך אחרת אם אכן המטרה היתה רק שישרדו, אך המטרה היתה לתקן את העולם כולו ולכן שוב להשתית את קיום העולם מחדש שמתבסס על החיים בתיבה – על החסד הגדול ויוצא הדופן שהיה בה.

נח במעשיו שינה את העולם לנצח, השתית את העולם כולו על חסד קיצוני ויוצא דופן, בעקבות כך חזר לעולם התשתית החיונית שעליו הוא מבוסס על חסד. וכאמור בעקבות כך ניצל העולם כולו.

לסיכום

פרשת נח והתיבה היא מעין פרשת בראשית נוספת כלומר בריאת העולם מחדש, העולם ששכח מהו חסד, ושקע בחמס, לומד מחדש שאין לו קיום ללא חסד.

החסד שבתיבה הגין על נח משפחתו ועל היקום כולו, מעתה לא יזדקק העולם למבול נוסף, משום שזה הוטמע בקרבו שעל חסד ונתינה הוא יתבסס לנצח.

הכוח של החסד להגן על העולם ועל הסובב הוא נושא רחב ומקיף ויתבאר גם בפרשת וירא, אם נקח אותו לימינו בתקופות קשות שבהם שוב מים זדונים, כגון אויבים, קשיים איומיים וכדומה מקיפים את ישראל, החסד יכול לבנות מחדש תיבת הגנה לעם ישראל, ובכך לברוא עולם שמבוסס על חסד וטוב.

נסיים בדברי מדרש רבה (לג ג) הקובע שכשהקב"ה רוצה לעורר רחמים על עולמו, הוא מעורר תחילה שאנשים ירחמו אחד על חבירו, וכשיש רחמים אנושיים בעולם, זה משפיע על כך שגם מלמעלה ירדו רחמים על העולם כולו. ומסיים המדרש על כך 'ורחמיו על כל מעשיו' זה נח שריחם על החיות בתיבה. רחמי נח על החיות עוררו רחמי שמים על העולם ומכך נצל והתקיים העולם.

ככל שנחזיק בחסד וברחמים ישראל יהיו מוגנים יותר ולא נדע צער ומכאוב לעולם. אמן כן יהיה רצון.